מהפכת החנייה בציריך. שיעור שערים צריכות ללמוד

כששומעים תיאורים כמו "פשרה היסטורית" בהקשר של חנייה, זה מעורר הרמת גבה, אם לא ציניות. אבל תיאורים אלה הם לא פחות מהולמים בהקשר של המלחמה שהסתיימה ב-1996 עם הסכם מתווך בעניין החנייה. אפילו בעיר עם מדיניות תחבורה מתקדמת, "פשרה היסטורית" הייתה נחוצה כדי להחזיר לאחור את ההשפעה השלילית שהייתה לחניה על העיר.

חנייה היא תמיד נושא במחלוקת, ורוב הערים נוקטות בגישה בה ככול שיש פחות התנגדות – יש עלייה חדה במספר מקומות החנייה. באופן אירוני, תלונות לגבי חוסר מתמיד במקומות חנייה מתרבות ביחס ישיר לכמות החנייה המוצעת. מאז שנות ה-80 המאוחרות, ציריך פיתחה אלטרנטיבה השווה בחינה בערים אחרות, משום שהיא שוברת את כל הכללים של תכנון תחבורה קונבנציונלי, ועדיין תרמה והייתה חיונית להצלחת העיר. בניגוד, הגישה הקונבנציונלית הרסה את רוב הערים האמריקאיות, והרבה ערים אירופאיות.

המהות של הפשרה ההיסטורית מ-1996 בציריך הייתה שחנייה בלב העיר ישמר אותה ברמה של שנות ה-90, ושכל מקומות החנייה החדשים שיבנו יחליפו את המקומות הקיימים, שמילאו את ככרות העיר. כיום, כמעט כל הכיכרות בעיר נקיות ממקומות חנייה והוסבו למרחבים שקטים ובטוחים עבור הציבור.

התקנות בנושא חנייה החלו בציריך רק בשנות ה-60, כשהעיר יישמה לראשונה מספר מינימום למקומות חנייה. מספרי מינימום למקומות חנייה היא גישה המיושמת ברוב ערי ארה"ב ואירופה, הקובעת את מספר המקומות לכל מ"ר. ההיגיון של הגישה אמור להבטיח שיהיו מספיק מקומות חנייה לדרישה הצפויה. במילים אחרות, מספר מקומות מינימום הוא שיטה של "לחזות ולספק" המקובלת בתכנון תחבורה.

ב-1989, העיר הפכה תקנה זו על ידי הוספת מספר מקסימום למקומות חנייה. מספר המקסימום הוא מנגנון להגנה על העיר ממספר מקומות חנייה רב מדי, העלולים לדרדר את האופי האורבני של העיר. לשינויים במדיניות החנייה לקח זמן להתאים את עצמם לשינויים האחרים במערכות התחבורה.

ב-1996, נעשו התאמות במספרי המקסימום כדי לצמצמם עוד יותר. שינוי הדרגתי זה לאורך הזמן היווה את הבסיס למדיניות החנייה הנוכחית של העיר, אשר אושר על ידי הציבור במשאל בשנת 2010, בו 55% מתושבי העיר תמכו בצמצום מקומות החנייה. המדיניות החדשה שמרה על המבנה משנת 1989 בקביעת מספרי מינימום ומקסימום. אבל תחת השיטה החדשה, יש רמת ברירת מחדל עבור כל העיר, אשר אח"כ מצומצמת לכל אזור באופן ספציפי לפי רמת התחבורה הציבורית שבו.

לשם דוגמה, מספר ברירת המחדל למקומות חנייה באזור חנויות בציריך מתורגם ל-0.75 מקומות עבור כ- 100 מ"ר של שטח רצפה. המינימום הנדרש בארה"ב לשם השוואה הוא 3 מקומות חנייה לאותו שטח, ולעיתים אף 5 מקומות חנייה. במרכז העיר ציריך, המקסימום המותר הוא 0.08 מקומות חנייה לכל 100 מ"ר.

הפריים טאוור קומפלקס שנפתח בציריך ב-2012, וכולל את המבנה הגבוה בעיר, עם 36 קומות, ועוד 3 בניינים נמוכים יותר, מדגים את ההשפעה של מדיניות זו. לכל הקומפלקס יש רק 250 מקומות חנייה, עבור 65,000 מ"ר של שטחים להשכרה, היחס הוא של 0.35 מקומות חנייה ל100 מ"ר.

כהשוואה, קומלפקס בגודל דומה בארה"ב יקבל לפחות 2000 מקומות חנייה – פי 8 יותר מבציריך. המחירים החברתיים, כלכליים וסביבתיים של הבדלים אלה הם עצומים. עלויות הבנייה לבד יכולות לייקר את המבנה ב-100 מיליון דולר.

במחקר באוניברסיטת קונטיקט, נמצא כי ערים בהן יש שימוש רב יותר במכוניות מספקות יותר מקומות חנייה, וזה צפוי. אבל מה שאינו צפוי הוא עד כמה ערים אלה הן פחות צפופות במה שחשוב לעיר באמת, תושבים ומקומות עבודה. בערים אמריקאיות עם מספר מקומות חנייה מועטים נמצא כי יש פי 2-4 יותר אנשים בכל שטח נתון, או במילים אחרות, השטח המוקדש למקומות חנייה אינו זמין לפעילויות פרודוקטיביות יותר.

מאמרים קשורים: מדוע הרחובות שייכים למכוניות ולא לאנשים? | מי צריך מכונית עם שירות כמו car2go ברלין? | טאלין, אסטוניה – העיר הראשונה המציעה תחבורה ציבורית בחינם | עיר ללא מכוניות, כל יום ראשון בבוגוטה | תכנית דרמטית להגבלת כלי רכב בבולוניה

מודעות פרסומת

One Comment on “מהפכת החנייה בציריך. שיעור שערים צריכות ללמוד”

  1. Yoav Anderman הגיב:

    הכל טוב ויפה (ואולי אפילו עובד בשביל השוויצרים) רק שחסר פה נדבך אחד חשוב – התשתיות התומכות. במילים פחות מעורפלות: תחבורה ציבורית. אי אפשר לדבר על תקני חניה בלי לחבר לתחבורה ציבורית. בערים נאורות ומתקדמות יש כזאת. וטובה. בזכותה ניתן לסבול מיעוט מקומות חניה ולהנות מיתרונותיו. אצלנו בלבנט, הגישה הזו תשאר תיאוריה לנצח.
    את הרכבת התחתית של תל אביב החלו לתכנן ב- 96. כלומר עפרונות, ניירות, קבצים, נתיבים (ובעיקר טיסות "לימודיות" של הצוות לחו"ל, לראות איך זה עובד אצל הגויים…), לא דיבורים ומחשבות. מאז התקדמות בפועל אין. דיבורים יש הרבה, תוכניות גם. מאריכים את הקווים, משקעים, מרימים, רק דבר אחד שכחו – לסלול אותם. ובלי תחבורה ציבורית הגונה ויעילה אין מה לחשוב על תקני חניה, כאלה או אחרים.
    ציריך זה שם, איפה שאין אוגוסט הביל. אצלנו זה הלבנט הרגיל.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s